ערעור על פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אופיר), מיום 1.2.10 בתיק 193/10, לפיו הרשיע את המערער בהעדרו, בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת (135 קמ"ש במקום 90 קמ"ש), וגזר עליו עונשים של פסילת רישיון נהיגה בת שלושה חודשים, קנס כספי ופסילה על תנאי.
בתאריך 2.7.12 הגיש המערער בקשה לביטול פסק דין. בתצהיר התומך בבקשה נטען כי לא התייצב לדיון, לאחר שהשאיר את ההזמנה לדין במשטרה, כשהגיע לשם לאסוף את רישיונו לאחר סיום הפסילה המנהלית, וסבר כי בכך קיבל את עונשו. לגופו של עניין, טען, כי מדובר בעבירת ממל"ז שאינו מכויל כהלכה, כי לא עבר את המהירות המותרת, וכי השוטר טעה בזיהוי הרכב.
עוד נטען בבקשה, כי לא קוזזה הפסילה המנהלית כמקובל.
בסעיף האחרון בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק דין נאמר:
"אין לי רישיון נהיגה להפקדה. הרישיון הזמני נתפס על ידי המשטרה ביום 24.6.12 כאשר אינו בתוקף. אני מצהיר עפ"י תקנה 557(ב) במקום הפקדת רישיון."
הבקשה לביטול פסק דין נדחתה על ידי כב' השופט לנדסמן, מהטעם שהוגשה באיחור, באשר גזר הדין נשלח למערער ואישור המסירה חזר "לא נדרש", שנתיים לפני הגשת הבקשה. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי הסיבה לאי ההתייצבות אינה מוצדקת, והבקשה לא מעלה כל הגנה לגופו של עניין.
על כן, הגיש ב"כ המערער בתאריך 11.9.12 בקשה לחישוב הפסילה. ב"כ המערער טען כי רישיון הנהיגה של המבקש נתפס ביום 25.6.12, ובתצהיר מיום 28.6.12 התומך בבקשה לביטול פסק דין, הצהיר המערער בסעיף 8, כי אין לו רישיון להפקדה. כי הרישיון הזמני נתפס על ידי המשטרה ביום 24.6.12 כשאינו בתוקף, ועל כן הננו מצהיר כאמור לפי תקנה 557(ב) במקום הפקדת רישיון.
בית משפט קמא (כב' השופט אופיר), דחה את הבקשה, וקבע כי מעולם לא הוגשה על ידי המבקש בקשה מסודרת להפקדת תצהיר במקום רישיון שאבד לו, לפי תקנה 557(ב). עובדתית, היה בידיו רישיון לביצוע ההפקדה, שכן זה נתפס על ידי שוטר ביום 25.6.12. מכאן שהמערער לא פעל המערער כחוק, לא הפקיד את רישיונו במזכירות, ופסילתו לא החלה בצדק להימנות. ביום 25.6.12 נתפס אכן רישיונו של המבקש על ידי שוטר, אך התפיסה היתה ללא קשר לתיק זה, אלא בגין פסילת ניקוד של משרד הרישוי. נקבע, כי פסילתו של המערער לא החלה להימנות בתיק זה מעולם, מאחר ולא הפקיד רישיונו, ועליו להפקיד רישיונו מידית, או לחילופין להגיש בקשה מתאימה לפי תקנות 556, 557 לצורך תחילת חישוב פסילתו, עם תצהיר רלוונטי מתאים. על כן דחה בית משפט קמא את הבקשה לחישוב הפסילה, שראה בה פסילה רטרואקטיבית.
ב"כ המערער מלין על החלטות בית משפט. לטענתו, לא היה מקום לדחות את הבקשה לביטול פסק דין, הן מהטעם שלא היה מקום לבסס את הקביעה כי הוגשה באיחור על יסוד דואר שלא נדרש, אלא יש מקום למסירה של ממש. לגופו של עניין, לא צריך היה המערער להראות הגנה ממשית. עוד נטען, כי לא ניתן משקל מתאים בעת גזירת העונש, לקולת הנסיבות, ולנחיצות הרישיון על ידי המערער. במסגרת הבקשות לאחר גזר הדין, לא הובא בחשבון אי ניכוי הפסילה המנהלית, והסירוב לחשב את הפסילה, למרות שהוגש תצהיר לפי תקנה 557.
בדיון במעמד הצדדים, הוסיף ב"כ המערער וטען, כי מדובר בבדואי שגר באוהלים זמניים בפזורה, ולכן מערכת חלוקת הדואר אינה מתפקדת כמקובל בשכונות רגילות. המערער הסביר מדוע לא התייצב, וגם פירט את הגנתו. אשר לעתירה לחישוב הפסילה, טוען ב"כ המערער, כי אין מדובר על חישוב רטרואקטיבי, כפי שסבר בית המשפט, שכן המערער לא ביקש לחשב את הפסילה ממועד קודם לגזר הדין, אלא לאחר גזר הדין. בנוסף, לא היתה סיבה להגיש בקשה נפרדת לעניין זה. מדובר באדם שהרישיון משמש לו לפרנסתו, ופסילתו לשלושה חודשים תגרום לו נזק.
ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור, וטוען כי אין טעם מוצדק לאי ההתייצבות. העונש אינו חמור יתר על המידה, בפרט נוכח עברו התעבורתי המכביד של המערער, המונה 75 הרשעות קודמות. המערער לא הגיש תצהיר כנדרש, ועל כן אין מקום להיעתר לערעור.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי.
אשר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. המערער זומן כדין לבית המשפט, ואם השאיר את ההזמנה במשטרה וסבר כי בכך נגמר העניין, אין בכך טעם מוצדק לאי ההתייצבות. גם ההגנה שנטענה בתצהיר, סתמית למדי וכוללת כל טענת הגנה אפשרית, דהיינו, המערער כופר במהירות, טוען כי השוטר טעה בזיהוי הרכב, וכי מכשיר המדידה לא היה תקין ומכויל. מדובר בטענה סתמית. ומעבר לכך, הבקשה לביטול פסק דין הוגשה בחלוף שנתיים מיום מתן גזר הדין, ללא עתירה להארכת מועד, למרות שגזר הדין הומצא למערער כדין, גם אם לא טרח לדורשו.
החלטתי לקבל את הערעור בשני מרכיבים; הראשון, ניכוי הפסילה המנהלית, והשני, חישוב הפסילה.
אשר לפסילה המנהלית - בית משפט קמא בהחלטתו מיום 12.9.12, כלל אינו מתייחס לפסילה המנהלית. נהוג לנכות את תקופת הפסילה המנהלית מהפסילה השיפוטית, אולם גם אם נבקש להניח כי במקרה זה החליט בית משפט קמא שלא לעשות כן, אין לכך בסיס בגזר הדין. לא נאמר מאומה בענין זה על ידי התביעה טרם מתן גזר הדין, כך שעניין הפסילה המנהלית לא נידון מעולם. אשר על כן, אני מקבלת את הערעור ברכיב זה.
אשר לחישוב הפסילה - בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק דין, תצהיר שניתן ב- 28.6.12, הודיע המערער כי אין לו רישיון נהיגה להפקיד, וציין במפורש כי הוא נותן הצהרה זו לפי תקנה 557(ב) במקום הפקדת רישיון. את הבקשה שכותרתה "בקשה לחישוב פסילה" הגיש ב"כ המערער בתאריך 11.9.12, והפנה לתצהיר שהוגש ב- 28.6.12, במסגרת הבקשה לביטול פסק דין.
בנסיבות אלה, איני סבורה כי היה מקום לדקדק עם המערער, על כך שביחד עם התצהיר לא הוגשה גם בקשה מסודרת לחישוב הפסילה, וזו הוגשה רק שלושה חודשים לאחר מכן. במישור המהותי התקיימה דרישת התצהיר, באשר מדובר בתצהיר שמציין במפורש שהוא ניתן לפי תקנה 557(ב) לתקנות. משכך, ולמרות שלא הוגש בצמוד לבקשה פורמאלית לחישוב פסילה, וזו הוגשה מאוחר יותר, יש להתייחס אליו כתצהיר התומך בבקשה כאמור.
אשר על כן, אני מקבלת את הערעור, ומורה כי הפסילה השיפוטית תמנה מיום 28.6.12 וינוכו ממנה 30 ימי פסילה מנהלית.
ניתן והודע היום, כ' טבת תשע"ג, 02 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.